איך מתמודדים עם אובדן נורא? על פרשת שמיני, ועל אבלות

איך ממשיכים אחרי שמאבדים ילד? ואיך ממשיכים אחרי שמאבדים שניים? איך מתמודדים עם שכול ואובדן? נראה כי פרשת השבוע מעולם לא הייתה רלוונטית יותר, או כואבת יותר.

בפרשת שמיני עם ישראל במדבר זוכה סוף סוף לחנוך את המשכן. אחרי המאמץ הקהילתי של עם ישראל, שאותו ליווינו בפרשות האחרונות, לתרום, לבנות, ולהביט מרחוק; מגיע רגע החניכה, מלא ההתרגשות – חנוכת המשכן. במשך שבעה ימים משה מלמד את הכהנים את העבודה, הם מתנסים "על יבש", לומדים את הפרטים, ואז מגיע היום השמיני – יום פתיחת הדלתות וחנוכת המשכן. הקורבנות הראשונים מובאים, משה ואהרון מברכים את העם, אפשר להרגיש את ההתרגשות המפעמת בכולם.

וכגודל ההתרגשות כך גודל ההתרסקות: בדיוק ברגע הזה, נדב ואביהוא, שני בני אהרון הכהנים, מביאים אש זרה לפני ה' ונהרגים. האש אוכלת אותם. אהרון, אחיו של משה רבינו, הופך בפרשה שלנו לאב שכול, הוא מאבד שניים מארבעת בניו, וההתרגשות הרבה הופכת ברגע נורא אחד לאבל כבד.

פרשנים רבים מתמקדים בחטאם של נדב ואביהוא, בשאלה מה בדיוק עשו שהיה חטא כזה גדול, מה היא אותה 'אש זרה' שאותה הביאו, ושהביאה למותם. חלק כותבים שהשניים היו שיכורים, חלק מאשימים אותם שהביאו קורבן זר או אש זרה על דעת עצמם, ואחרים טוענים שלא התייעצו עם משה, או אפילו אחד עם השני, לפני שנכנסו לעבוד את עבודתם.

אהרון הכהן, ניצב ברגע הזה, ותגובתו, שהפכה לאיקונית, היא שתיקה. "וידום אהרון". אהרון קרוע פה בין תפקידו הציבורי ככהן הגדול ביום חנוכת המזבח, שאמור להוביל את הטקס, שאמור לחגוג לברך ולשמוח, ובין היותו אבא שעולמו חרב עליו. אבא שאיבד ברגע אחד את שני בניו האהובים.

ואיך אפשר להבין את הדממה הזו של אהרון? הרמב"ן כותב כאן פירוש עדין: הוא כותב כי לא מדובר באיפוק צונן, או בתגובה שקטה לאבל הכבד, אלא שאהרון בכה בקול, ורק אחרי שמשה פונה אליו ומסביר שהעונש הקשה היא חלק מהמעמד – "בקרובי אקדש" – רק אז שותק אהרון. ו' החיבור של "וידום" מסבירה שהדממה באה אחרי הכאב המפרק, אחרי הבכי.

לפי הרמב"ן אהרון מתפרק, הוא פורץ בבכי אל מול שני בניו המוטלים מתים במשכן. קודם כל הוא אבא שמתאבל על בניו, שלבו נשבר בקרבו. אבל הוא גם כהן גדול ביום חנוכת המשכן, ולכן הוא תופס את עצמו, ומצליח להירגע, לחזור לתפקיד ההנהגתי שלו, רק אחר כך הוא שותק.

כאמור, חטאם של נדב ואביהוא, שני הכהנים הצעירים, לא ברור מהפסוקים, אבל יש משהו חזק להחריד בשתי המילים הקצרות האלה שמתארות את אהרון. הכאב האבהי הוא בלתי נתפס. בכי מתפרץ, ולאחריו איפוק ושתיקה. שתיקה רועמת. אהרון לא בדיוק יודע למה איבד את שני בניו, אבל הוא מאמין בדרך, מאמין בבורא עולם שמנהל את עולמנו בדרך מסוימת, גם אם לא מובנת. הוא בוכה אבל גם מקבל עליו את הדין, מבין שהוא לא מבין. הבכי לא מסמל חוסר אמונה או התרסה, הוא מסמל את האנושיות שלנו, את הכאב והצער.

אהרון מלמד אותנו שיעור באבלות ובמנהיגות; יש מקום לבכי בקול גדול, להתפרקות, להבעת רגשות, ויש גם זמן לשתוק. אפשר גם לשתוק כשלא מבינים את האובדן, כשלא יודעים על מה אנחנו משלמים מחירים כבדים, למה אנחנו מאבדים ילדים. וידום אהרון.